יומן מסע לפולין - כתבה רותי פלח

יומן מסע שכתבה רותי פלח – מ"מ יו"ר וועד בית חולים שמיר אסף הרופא (מזכירת המכון להתפתחות הילד)

בשישי האחרון, חזרנו משלחת של 80 ראשי וחברי וועדי עובדים מכלל משרדי הממשלה ויחידות הסמך בפולין.

זכות וחובה נפלה בחלקי, עת התאפשר לי לצאת למסע שכזה.  אני בת הדור שלא יצא לפולין בנעוריו. המסעות  התחילו רק שנים אחר כך. אני מאלה שלמדו על השואה דרך סיפורים, סרטים ועדויות. לא הייתי היכן שקרו הדברים וזה בער בי. עודדתי את ילדיי לצאת למסע, ותמיד הרגשתי שחסרה לי התמונה השלמה. חסרה לי תחושת השייכות, האחווה, השיתוף שנוצרת כשיוצרים למסע כזה בקבוצה, מיום הרישום ועד לחזרה הביתה חשתי תחושת הודיה והתרגשות על שזכיתי לכך.

שעת לילה מאוחרת, רכבי המשפחה פורקים אותנו לחניה, רגע אנחנו עוד מסמנים מזוודות– בודקים שארזנו חטיפים ועוגות , מטריחים בעל אישה או בן ויוצאים לדרך, בשעת לילה כזו הנסיעה קצרה וחלקה, וכעבור דקה כבר פורקים מזוודות בטרמינל 3 .

את פנינו מקבלים טל בורשטיין ואבי שלמה, עם חיוך וחיבוק מקבלים את פנינו ומוסרים לנו סנדוויצ'ים, תיק ומימיה כמו היינו בני נוער בתיכון בדרך למסע. רק במטוס כשקצת משעמם אנחנו בודקים את תכולתו של התיק ומגלים מה זה אומר שמג"ד מארגן מסע. בעיקר זה אומר תשומת לב לפרטים קטנים כגדולים (עד רמת נר נשמה, גפרורים ואבן להניח על הר אפר לזכרם).

המסע שאליו יצאנו, הפך עבורנו את שיעורי ההיסטוריה, הספרים והסרטים למציאות מוחשית שניתן להושיט את היד ולגעת בה.

אל מול השקט, הירוק והפסטורלי, פרצה זעקה אילמת של משתתפי המסע. בעת הבטנו בערמות נעליים במיידאנק חדרים מלאים שיער אדם באושוויץ, הר של משקפים ומזוודות. או ברגע אחד ספונטני מזוקק עם בני נוער מארה"ב שבפעם הראשונה נחשפו למשרפות והביטו לרוע בעיניים ולא יכלו לעצור את הדמעות.

המסע לפולין החל ביום הכנה ביד ושם, שם העמקנו את ידעתנו על יהדות פולין שנכחדה. שמענו תיאורים קשים של סבל ומוות וחווינו את השואה ואף שלא נראה הדבר, התחלנו תהליך הפנמה של החוויה האוטנטית שלקראתה אנחנו הולכים.

אבל שום דבר ואף אחד לא הכין אותנו למסע האמיתי שאליו יצאנו, יומן המסע שלי נכתב שלא על פי סדר הגעתנו לאתרים, עדין לא מעכלת את החוויה כולה, עדין לא סיימתי לעשות סדר בדברים. בחלומות בלילה מתחיל הסדר ואני בוחרת לכתוב את מה שאני רואה מתוך חשכת מיטתי הבטוחה.

יום שטוף שמש קיבל את פנינו לפולין ולא הכין אותנו לקראת הקור שחשנו כשעברנו דרך המצבות והסיפורים שהן מספרות, אנו נפגשים עם יהדות ורשה על כל גווניה בתקופה שלפני השואה ומבקרים גם בקברי אחים מתקופת המלחמה. בהדרכת הלא פחות ממופלאה של המדרכים גילי, שירי ושקד אנו חווים את התחושה שהמצבות הן אות ושריד לחיים יהודיים עשירים, שהתנהלו כאן במשך מאות שנים, עד לשואה. בהמשך היום אנו מסיירים ברחובות ורשה היהודית.

קמנו לבוקר שמסמן את השינוי, סערה פתאומית פורצת  ומאותו רגע ועד סוף המסע אנחנו הולכים ברחובות פולין הגשומה, כמו כדי לגרום לנו להבין ולו במעט מעט מעט את הקור שחשו ההולכים בדרך ללא שוב, כשעל גופם חתיכת בד בדמות בגד ורגליהם חשופות.

מיידאנק. מפגש ראשון עם מחנה השמדה. המחנה שוכן בשוליה של לובלין בקרבה בלתי נתפסת בין עיר גדולה ותוססת לבין מחנה ריכוז והשמדה. אנו צועדים ברחבי המחנה. מקיימים טקס ליד המשרפות, קול תרועת השופר קורע את השמים, קדיש מצמרר ושירת התקווה מעולם לא רגשו אותי כמו באותו טקס. החוויה חזקה ומרגשת.  ממיידאנק נעדרת האנושיות והרוע טהור, אנו עוברים במסע יום ועוד יום, מחנה השמדה וגטו. בלזץ'- כל כך מעט גרמנים ומשתפי פעולה שהצליחו למחוק קהילה שלמה, מפעל השמדה של משפחות שלמות, עיר ועוד עיר, דורות של דורות שנמחקו מעל פני האדמה. וכמו האדמה שספגה את דם היהודים בערים, כך אנו סופגים עוד ועוד את מימדיי השואה.

ורק בלילה בלילה נזכרים איך בבוקר יצאנו לכוון מחנה אוושויץ בירקנאו. זה שנחשב התופת, כולנו עם דגל עלינו.. המועקה מלווה אותנו מהבוקר. 60 ק"מ מפרידים בין קרקוב לאוושויץ. הדרך עוברת בנופים יפים והשמים לא מפסיקים לבכות, חולפים על פני התחנה באושוויינצ'ים העיר. תחנה רגילה. אנשים יוצאים ובאים בה. שלט צבעוני מקבל את פניהם. אי אפשר להתחמק ממחשבה על רכבות בימים אחרים.

מחנה אוושויץ בירקנאו היה הגדול במחנות הריכוז וההשמדה שהוקמו בפולין. בירקנאו – אושוויץ 2. כאן נעשתה רוב ההשמדה. יותר ממיליון יהודים הומתו פה בתאי הגזים. תמונת מסילת הרכבת הארוכה שנכנסה בשער הגדול הפכו אחד מסמלי השואה. גם אנחנו צועדים לאורך המסילה. נושאים את דגלי המדינה. אי אפשר שלא להתרגש ולהצטמרר.

אחר כך מבקרים בצריפים. המחנה חולק למחנה נשים ומחנה גברים. הצריפים ריקים אבל שמורים היטב. אפשר לחוש את הניכור, הצפיפות, הקור והייאוש של אלה שלא שרדו לספר. החורים הם בתי הכיסא. חורים חורים בשורות ארוכות. ראו את הצפיפות. במקום שבו יש אובדן זהות אין מה לדבר על פרטיות.

ממשיכים אל אוושויץ 1. ביתני האבן גדולים ואפורים. השלט "העבודה משחררת" מקבל את פני  הבאים. מסביב לביתנים גדר חשמלית כפולה ומגדלי שמירה. עוד פנימה גדר רגילה. אלה שניסו לברוח או להתאבד, נתקלו קודם בגדר הרגילה ונעצרו לפני הגדר החשמלית. גם זכות הבחירה למות נלקחה מהם.

היום יש כאן מוזיאון ומרכז הנצחה. בחלונות התצוגה שבמוזיאון ערימות ערימות. ערימת נעליים, גפיים תותבות, משקפיים, שיער, שיניים. מראה קשה. הכמויות בלתי נתפסות וזו רק מדגמית ממה שאספו הגרמנים ונמצא כאן עם שחרור המחנה הכאב מחלחל, לא מרפה. כל צמה היא אישה, כל זוג נעלים הוא אבא, אמא , אח ואחות, נעלים קטנות מציצות מהערמה והפחד של הילדים כאילו ניבט מהם.

בביתן אחר ספרי ענק. רשימות רשימות של כל הנספים. כארבע וחצי מליון שמות..4500000 שמות. המספרים לא נתפסים… והספרים ענקיים וכמות הדפים כל כך גדולה. 4 וחצי מליון שמות שהצליחו לתעד, עוד מליון וחצי שלא וחסרונם של אלה שלא גדול אפילו עוד יותר.

בין ביתן 10 ל 11 עומד קיר המוות. כאן הוצאו להורג אלפי אנשים בירייה. אלה שנענשו עונש פומבי ומהיר. בביתן הקרמטוריום אפשר לראות את כל שלבי ההשמדה. חדר ההתפשטות, המקלחות בהן הוזרם גז ההשמדה ציקלון B, והמשרפה אליה השליכו את הגופות. הציניות של הגרמנים לבקש מהיהודים לזכור את מיקום וו התליה עליו הניחו את הבגדים כדי שיוכלו לאסוף אותם ב"יציאה", אבל אין יציאה ואין צורך באמת לזכור את מיקום וו התליה.

הדרך אל היער יוזפוב עוברת בכפר פולני טיפוסי ומנומנם. בתים צבעוניים ושלווים. חצרות מטופחות. אלה היו השכנים של הזוועה. האם ידעו בזמן אמת מה קורה כאן מתחת לאפם? האם שמעו את הצווחות בלילה? אולי אפילו השתתפו בטבח. אי אפשר שלא לחשוב על כך כשצועדים את כברת הדרך בין האוטובוס ליער.

מגיעים אל האומשלגפלאץ – כיכר השילוחים של הגטו. היום מוצבים בכיכר כסאות ריקים. זו האנדרטה לזכר יהודי הגטו שנאספו מכאן בזריזות וחפציהם נותרו מוטלים בכיכר .

הימים עוברים והמסע שהסתיים, רק מתחיל את התהליך בקרבי ובקרב חברי למסע, קבוצת הווטאפ, מעולם לא היתה פעילה יותר. התמונות הרבות שצילם אותנו קובי הצלם המדהים והרגיש, מכילות זכרונות, קולות ודממה.

הרחקנו גם אנו עד פולין וגילינו את עצמנו ואת האוצר שנמצא לא רחוק, כאן, בבית שלנו, במדינה שלנו. מי ייתן ונדע לשמור ולטפח את האוצר שלנו. והלוואי ונדע להפיק מן המסע המיוחד הזה גם תובנות ולקחי מוסר לחיינו שלנו; לא להשלים עם עוולות ולא לעמוד מן הצד מול רוע ואי צדק לא רק כלפינו, אלא כלפי הזולת, האחר, כאן, בחברה שלנו.  כאן בפולין גילינו, קבוצה נפלאה ומיוחדת ולכל מקום בישראל ניקח אתנו את זיכרון החוויה של המסע שלנו. נזכור את העצב העמוק בגאיות ההריגה ובמחנות ההשמדה. וגם את ההתרגשות המיוחדת בטקסים; ואת המפגש עם העולם היהודי שהיה ואבד. ולצד הסיפור הכללי ניקח עמנו מן המסע את עוצמת הסיפורים האישיים והמשפחתיים המרגשים שהעניקו תרומה מיוחדת למסע; עם שירת התקווה המרגשת ביער.. ולצד זה, לא נשכח את שמחת המסע, ואת שירת האוטובוס המרוממת, שליוותה אותנו לאורך כל הדרך. ולא פחות מכל אלה נישא אתנו את תחושת החברות והיחד שיצרנו כצוות.

וזה הזמן להגיד תודה ענקית ענקית לאופיר אלקלעי – יו"ר הסדרות עובדי המדינה על שסימן לעצמו מטרה ולא הרפה עד שנכבשה. את היכולת המופלאה לספק מנהיגות אחרת. את הזכות לקחת חלק במסע שהוא חובה לכל יהודי באשר הוא יהודי. את ההתעקשות על מדריכים על מארגנים על צלם, על קבוצה דומה והרבה שונה שהצליחה להתחבר בזכותו. על רוח חדשה שנושבת שמביאה איתה כל כך הרבה גאווה והודיה. על אוזן קשבת גם ברגעים שהמסע קשה. על ירידה לשטח ועל ירידה לפרטים.

תודה מיוחדת לטל בורשטיין ,המג"ד, שהוא ספר הדרכה לאנושיות, לארגון וסדר. לירידה לפרטי פרטים. שבצורה מופתית סיים מילואים באמצע מבצע צבאי ודקה אחרי הפסקת אש עוד המשיך לעסוק בארגון של מסע מבלי לתת לאף אחד מאיתנו להרגיש ששבועיים הוא לא ראה את הבית וכחודשים כל כולו הצלחתו של המסע לפולין. על חיוך מבוייש, על אינטליגנציה רגשית להניח יד בדיוק כשצריך, על שראה את הקושי וידע להביא את הבית במכתב מפתיע ומרגש כל כך, על הקרבה ולילות ללא שינה.

לאבי שלמה המדהים שהקליל עברנו את הדרך, שהחזיק אותנו לבל נתפרק, שגם כשהדרך הייתה קשה, ידע ברגישות מיוחדת להקשיב, להכיל ולהאכיל אותנו. שדאג כמו אימא פולניה אמתית שלא נרטב, שיהיה לנו מספיק חם, שנדע גם לשחרר את העצב והמועקה עם שיר מדויק, עם שיחה מלאת רגש ואינטליגנטית, בלי אגו ובגובה העיניים. עם חיוך ענק מבלי לקטר לרגע על הרצון לתשומת ליבו וגרם לכל אחד ואחת מאיתנו להרגיש כאילו הוא רק איתנו.

למדריכים הלא פחות ממדהימים גילי, שירי ושקד שסיפקו מידע ועובדות ושילבו סיפורים ועדויות. שהדרכתם כמו נעשתה בפעם הראשונה והלהט ניכר בהם שהיא מדם ליבם. עוד ועוד עדויות, עוד ועוד מחקרים ומלא ידע שהועבר בצורה מרתקת וגרמה לנו להיות קשובים לכל אורך המסע.

ולסיום לקובי הצלם המדהים. שלכד רגעים, שלא פספס אף אחד מאיתנו ואנחנו בתמורה נתנו בו אימון מלא שיצליח לצלם את המסע המרגש ובכך אפשר לנו להניח את הנייד בצד ולהיות בתוך המסע באופן פעיל ולא כמי שאוחזים במצלמה ומפספסים את הרגע.

תודה ענקית לחברי למסע, לחברי הוועד הנהדרים שאפשרו את החיבור, שברגישות אין סופית השכילו ברגישות יוצאת דופן גם הצליחו להצחיק ולשחרר, להקשיב, לחבק, לספר ולשתף, לצחוק כשצריך ולאפשר לכולנו לעבור את המסע כפי שהוא עבר.   

ותודה אחרונה לשותף האישי שלי למסע, יו"ר הוועד של ביה"ח שלי מר יעקב כהן– משמיר אסף הרופא שהתעקש לצרף אותי למסע ואפשר לי להיות חלק ולהגשים חלום ישן.